הסוג המוכר ביותר בקטגוריית התריסים החיצוניים הוא התריס הוונציאני. המדובר על תריס אותו ניתן לייצר מאלומיניום, תרכובות פולימרים וכדומה בכמה רמות איכות. התריס מבוסס על רצועות דקיקות מאוד ברוחב של מספר ס"מ בודדים (בדרך כלל 25 מ"מ) המחוברים זה לזה באמצעות שני חוטים הנשזרים בין כלל השלבים בשני צידי התריס. חוטים אלה מחוברים במנגנון עליון למנגנון הפתיחה שמבוסס גם הוא על חוט. כאשר אנו רוצים לפתוח את התריס, עלינו למשוך את החוט באופן שגורם להרמת השלב התחתון כלפי מעלה. כאשר השלב התחתון נמשך מעלה, הוא דוחף מעלה את כל השלבים שמעליו ובכך התריס נפתח עד תום. כאשר אנו רוצים לסגור את התריס, אנו משחררים את החוט, השלב התחתון יכול לרדת עד לקצה התחתון ובכך לאפשר ליתר השלבים שמעליו לרדת אף הם ולהיפרש לגובה מפתח החלון.
בנוסף, תריס ונציאני מאפשר לנו לשלוט גם בזווית של שלבי התריס השונים. באמצעות שינוי זווית השלבים אנו יכולים לשלוט בכמות האור והאוויר הנכנסת. כאשר כל השלבים נמצאים במצב אנכי מלא, נוצר למעשה לוח אטום שמונע כניסת אור ואוויר באופן מוחלט. כאשר אנו מסובבים את כל השלבים למצב אופקי, נוצר מרווח מקסימלי בין השלבים, דרכו חודרים אור ואוויר. בין שני המצבים האלה ניתן לעצור בכל זווית ובכך למנן את כמות האור והאוויר החודרים פנימי.
בתחילת דרכו, מצא התריס הוונציאני את דרכו דרך ענף המשרדים בהם לא נהוג בדרך כלל להתקין תריסים מובנים והפתרון היחיד שעמד לרשות אותם משרדים הוא התריס הוונציאני. עם הזמן ועם התפתחות דגמים חכמים ומעוצבים יותר, נכנס התריס הוונציאני גם אל המגזר הפרטי וכיום משמש כפריט עיצוב אטרקטיבי גם בבתי יוקרה. יחד עם זאת, חשוב מאוד לבחון את איכות התריס והדגם הספציפי שכן תריסים אלה יכולים להיהרס במהירות, הן מבחינת מנגנון התפעול והן מבחינת השלבים עצמם.